<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן צ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כשבוד' ומחפש ליל י"ד מוציא את החמץ מן החורין ומן הסדקין ומן המחבואות ומניחו במקום המצנע עד תחל' שעה ו' ומבערו בשריפ'א). מי ששכח או הזיד ולא בדק ליל ארבעה עשר בודק ביום ארבעה עשר שחרית. לא בדק שחרית יבדוק בשעת הביעור, לא בדק בשעת הביעור יבדוק בתוך החג, ולשון המשנה לא בדק בשחרית יבדוק בתוך המועד ופירש רבינו משה מיימון ורבינו יצחק שהכל קרוי תוך המועד מתחלת שעה ששית עד לאחר הרגל, עבר הרגל ולא בדק בודק לאחר המועד כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח. מפני שהוא אסור בהנאה. כשבודק את החמץ ליל ארבעה עשר או ביום י"ד או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ דהכי מסקינן התם הלכתא. ואם בדק אחר הרגל אינו מברך. מי שלא ביטל קודם שהתחיל שעה ו' שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותוב) שכבר נאסר בהנאה מדבריהם ואין ביטולו מועיל כלום. ולענין שיתחיי' לעבור בעש' משו' תשביתו ומשום בל יראה עשאו הכתו' כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש שאיסורו מן התור' אבל היה יושב בבהמ"ד ונזכ' שיש לו עיס' מגולגל' בתוך ביתו ומתייר' שמא תחמוץ מבטל' בלבו קוד' שתחמוץ, א"ר יהוד' המוצ' חמץ בי"ט כופה עליו את הכליג) ומיירי כשביטלו דאי לא ביטלו היה יכול לשורפו אפילו ביום טוב דאית ליה לרב יהוד' בפרקא קמא דכתובות מתוך שהותרה הבערה לצורך כו', רק שיהא צורך יום טוב קצת, ואי לא ביטלו הוה ליה צורך יום טוב משום בל ירא' ובל ימצא, וקיימא לן כרבי יהודא דאמר בפרק כל שעה אין ביעור חמץ אלא שרפ' דסתם לן תנא כוותי' בפ' בתרא דתמור' דתנן אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח ולמד ר' יהוד' שחמץ בשריפה מנות' מה נותר לאחר איסורו שריפתו אף חמץ כן אבל קודם איסורו השבתתו בכל דברד), והכי מפורש בירושלמי ובתלמוד חמץ שנפל' עליו מפולת הרי הוא כמבוער ודוקא כשנמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר וצריך לבטלו בלבו משום בל יטמין. [סמ"ק סימן צ"ח]. א) ומיהו עכשיו שנהגו ביטול שני בשעת שריפה צריך שישרפנו מעט קודם תחלת שעה ששית כדפרש"י לעיל. ונכון לעשות מיד שיאכל אדם ובני ביתו בארבע שעות שישרוף את החמץ מיד ויבטלנו. ב) מכאן ראיה למאי דפרישי' לעיל בהג"ה דעכשיו שנהגו ביטול שני בשעת שריפה צריך שישרפנו ויבטל קודם תחלת שש. ג) ש"ע כתב סתם כופה וכו' ולא חילק. ד) ואומר הר"פשי דהיינו קודם איסור דאורייתא כדמוכח בתוספות דפסחים ואם כן לפי זה בשעה ששית לא בעי שריפה כ"א בשעה ז' והא דתנן שורפין בתחלת שש פירש ריב"א מדרבנן קאמר אבל מדאוריית' לא בעי שריפ' אלא השבתתו בכל דבר עד שעה שביעי' שהוא אסור דאורייתא ואז בעי שריפה דאורייתא.
לבדוק החמץ דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר פירוש לילה שבתחילת ארבעה עשר בודקין את החמץ במחבואות בחורין ובסדקין. מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה, ואמרינן התם שאין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר שהוא תחילת ליל ארבעה עשר וכן חכם לא יתחיל לקרוא בעת ההיאא) שמא ימשוך וימנע מהבדיקה בתחילת זמנה וכמו כן אסור לאכול מתחילת הלילה עד לאחר בדיקהב) ואמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל פי' בשעת בדיקה ורבי"א היה אומר שהוא מנהג כשר לבטל אפי' בשעת הביעור פירוש בשעת שריפה ביום ארבע' עשר, לפי שרגילים לחזור ולקנות חמץ למחרתו שאינו בכלל ביטול הליל'. וגם מי שאינו קונה חוזר וזוכה בלחם שביטלג). הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפילו נשים ועבדים וקטניםד) אעפ"י שידענו שלא בדק בעל הבית ואמרי אינהו בדקנו מהימני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנינהו רבנן בדרבנן. אין בודקין לא לאור החמה כגון היכא דלא בדק בלילה דאז בודקין ביום י"ד ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה מפני שטרוד שמא יבעיר הבית. ואסור לבדוק רק לאו' הנר במה דברי' אמורים בחורים ובמחבואות אבל אכסדר' שאורה רבה אם בדק לאור החמה דיו. ואמצע החצר אין צריך בדיקה, מפני שהעופו' מצויין שם והם אוכלין כל חמץ שנמצא שם. חור שבאמצע הבית בין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וכן זה והשאר מבטלו בלבו, וכל מקום שאין מכניסי' בו חמץ אין צריך בדיקה. חור שבין יהודי לארמאי אינו בודק כלל שמא יחשדנו בכשפים אלא מבטלנו בלבו לדברי פלימו. חורי הבית עליונים ותחתונים וגג היציע שתח' הגג ורפת הבקר ומתבן ולולין ואוצרו' שמן ויין שאינו מסתפק מהםה) ובית דגים גדולים מסתמא אין צריכין בדיקה אא"כ יודע שהכניס בהן חמץ אבל אוצרות יין ושכר שמסתפק מהם ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצי' ובית המורייס וחורי הבית האמצעי' וכיוצא באלו צריכין בדיקה שמסתמא מכניסין בהן חמץ ואם ידוע בודאי שלא הכניס שם חמץ אינו צריך בדיקה וכשבודק המרתף בודק שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמט' הימנה. אין חוששין שמא גרר' חולד' ממקו' למקום שאין מכניסי' בו חמץ שאם כן ניחוש מבית לבית ומעיר לעיר ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר והניח עשרה חלות ומצא תשעה הרי זה חושש וצריך לבדו' פעם אחר' שהרי בודאי גררה חולדה או עכבר. בפרק ואלו עוברין מוכח שבצק שבסדקי עריב' אם יש כזית במקום אחד חייב לבער אפי' במקום שעשוי לחזק פחות מכזית אם עשוי לחזק בטל במיעוטא אפילו במקום לישה ואם אינו עשוי לחיזוק במקום לישה חייב לבערו) שלא במקום לישה כגון שיפתא דאגנא בטל במיעוטו. המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא ואינו מניח מבני ביתו לשם בביתו, תוך שלשים יום זקוק לבדוק קודם שלשים יום אין זקוק לבדוק ואם דעתו לחזור קודם הפסח אפילו קודם שלשים יום זקוק לבדוק. ואחר כך יצא דשמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום צריך לבער ואחר כך כונס אוצרו לתוכו קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר. ואם אין דעתו לפנותו עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק. הגה"ה אך מ"מ צריך לבטל באיזה מקום שיהיה בשעת ביטול. בין לענין מפרש ויוצא בשיירא בין לענין עושה ביתו אוצר דאל"כ אפילו קודם ל' נמי משום בל יטמין. ולפי מה שפי' בפנים משמע דדעתו לחזור דקאמר תלמודא היינו קודם הפסח ומשום שמא יחזור בין השמשות וכו' ומיהו בפסחים פי' הקונט' דדעתו לחזור בימי הפסח קאמר משום דכי הדר בימי הפסח עבר עליה ולא מצי לבטוליה דהא מטא זמן אסוריה משמע דאיירי שלא בטלו והקונ' הולך לפי שטתו שפירש טעמא דבדיקה משום בל יראה ובל ימצא ומיהו אפי' למאן דמפר' דבעי ביטול עכ"פ כדפי' בה"ג מ"מ איכא משום מצות בדיקה דתקון רבנן בדיקה בליל י"ד אפילו היכא דבטלו משום דילמא אתי למיכל מיניה כדפי' התוס' במשנה. אמנם משמע מתוך פי' הקונטרי' דדעתו לחזור תוך הפסח קאמר אבל דעתו לחזור קודם הפסח לא דמסתמ' כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם יום י"ד. ואפילו תוך ל' אין זקוק לבער ומיהו בסדר ביעור חמץ דשבת הגדול שסידר רבינו יוסף ט"ע כתוב ואין דעתו קודם הפסח לחזרה וכו' משמע כמו שפירש בפני' אי קאי אקודם שלשים יום מיהו יש לישב דאתוך ל' יוםז) קאי כדפירש רש"י ונצטרך לומר דלא קאי אדעתו לחזור דקאמר תלמודא דהתם קאי אתוך הפסח כדפי' בקונט' ואין להקשות על מה שבפני' דאם כן כל יוצא לדרך קודם הפסח זמן גדול אפי' קודם ל' יום ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער. הא לא קשיא דדוקא גבי מפרש מיבש' לים ויוצא בשיירא ללכת למרחוק חיישינן דלמא משתהי עד ערב הפסח בין השמשות ותדע דנקט המפרש בים והיוצא בשיירא ולא נקט יוצא לדרך סתמא וקצת ראיה לפי' הקונ' מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות בזה שיוצא מראש השנה שיש שהות כל כך אין סברא למיחש להכי אפילו במפרש או יוצא בשיירא. אבל לפי' הקונטריס ניחא שפי' דעתו לחזור תוך הפסח ממש ולא קודם לכן. וכן מההיא דאוצר דקאמר דעתו לפנותו וכו' דהתם נמי תוך הפסח קאמר כדפי' דאי קודם הפסח ליכא למיחש כמו שפירש בפנים גבי מפר' שמא יאחר לפנות עד ערב הפסח בין השמשו' כי ודאי באותה שעה לא יפנהו. ע"כ הג"ה. [סמ"ק סימן צ"ח]. א) ש"ע ואם התחיל צריך להפסיק. ב) ואמר הר"פשי בי"ד שחל להיות בשבת בודקין את החמץ בלילה שאחר חמישי בשבת שהוא תחלת ליל שישי, ויבטל אחר בדיקה וחמץ הנמצא אחר בדיקה שורפין אותו למחר' ביום הששי באיזו שעה שירצ' אפי' לאחר שש (ש"ע סימן תמ"ד קודם חצות שלא יבא לטעות בשאר שנים) ואין מבטלין אותה בשעת שריפה כי עדיין צריך לאכול חמץ ב' סעודות בשבת בליל שבת ובסעודת שחרית, והנשאר מן החמץ אחר סעודת שבת שחרית יבערנו ויתנו לכלבים או לגוי (ש"ע סי' שכ"ה ותמ"ד דבר מועט שבודאי יאכלנו קודם שיצא לר"ה או דרך הערמה) קודם תחלת שעה ששית ואז יבטלנו פעם אחרת והסעוד' שלישית יעשה מפירות, ויש שעושין אותה ממצה שנילוש' ביין לבדו בלא מים, וטוב יותר לעשותה בפירות. ג) נמצא שצריך שני ביטולין אחד בלילה בשעת בדיקה ואז הוא אומר בגמר בדיקת כל חמירא דאיתא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה וכו' ולמחר בשעת שריפה יחזור ויבטל פעם אחרת ויאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא ביערתי' וכו' וישרוף קודם תחלת ו' ואז מועיל הביטול ומכאן ואילך אינו מועי' כדפי' בגמ' אע"ג דתנן ושורפין בתחל' ו' היינו דוקא בימיהם שלא היו עושין בטול שני בשעת שריפ' לפי שהיו זהירין וזריזין במה שמשיירין אחר הבדיקה אבל אנו שאין אנו זהירין כל כך צריך ביטול שני בשעת שריפ' ואם כן צריך שישרפנו בשע' שיועיל הביטול דהיינו קודם תחלת שש. ואותם שאינם מבטלים בשעת בדיקה כי אם בשעת שריפה לא מצאו ידיהם ורגליה', דצריך לבטל דקא' רב יהודה אשעת בדיקה קאי. מדפריך תלמודא בתר הכי ונבטליה בארבעה ונבטליה בחמשה וכו'. ורבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפ' לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף. וכשיבטל יאמר כל חמירא דאיתא ברשותי ולא לימא בביתי או בהדין דירה דאם כן אם היה לו חמץ ברשות אחרת לא היה מבוטל. והפייט דנקט בהדין דירה לא דק. ד) ש"ע ויש בהן דעת לבדוק. ה) ובסדר רבינו יוסף טוב עלם כתוב אוצרות יין ושמן נעולים פי' נעולים שאינו מסתפק מהן. משמע אבל מסתפק בעיא בדיקה בין ביין [בין] בשמן מיהו בפרק קמא דפסחים קאמר בשמן אפילו מסתפק לא בעיא בדיק' משום דיש קבע לאכילה לכך נראה דגרסי' אוצרות שמן ויין הנעולים משמע דלא קאי נעולים כי אם ליין. ולדידן נמי דשמן הוי עיקרו להדלקה הוא הדין נמי דיש קבע להדלקה. ו) כתב רא"ם והוא שראוי לאכילה קצת אבל אם הוא פחות מכזי' והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעו' אינו חיוב לבער. ועשוי לחזק פירוש הרמז"ל ור"י לחזק בו שברי עריבה ולפירוש זה אשיפתא דאגנא אי ליכא כזית במקו' אחד אין צריך לבער אף על גב דאיכא בצק בכמה מקומות וכי מצרפין לכולהו איכא כזית מכל מקום כי ליכא כזית במקום אחד אין חייב לבער ואף על גב דאינו עשוי לחזק וזהו לפי שיטת ר"י. אבל הקונטרס פירש בענין אחר גבי הא דקאמר הא במקום לישה וכו' ולפי שיטת הקונטרס אשיפתא דאגנא אפילו פחות מכזית במקו' אחד חייב לבער כיון דבין הכל איכא כזית ומה שמקשין התוספות מההיא דבית ועליה כי איכא כחצי זית כאן וכחצי זית כאן דלא חיישינן כי אם משו' דילמא כניש להו ונפלי בהדי הדדי אומר מורי ר' יחיאל ז"ל דאיכא חילוק בין כלי לבית מדקאמר בירושלמי דכלי מצרף ובית אין מצרף ולכך איכא חשש אשיפתא דאגנא בפחות מכזית כיון שאין עשוי לחזק לפי שכלי מצרף ולכך אף על גב דליכא כזית במקום אחד כיון דאיכא כזית בין הכל הכלי מצרפו כאילו היה כזית במקום אחד וחייב לבער ולכך אותם עריבות שלשי' בהם חמץ כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין ומנקרין החמץ מהם כי אי אפשר לנקר שלא ישאר בהם חמץ לצרף להיות חמץ כזית בין הכל והכלי מצרף כדפרישי' אלא צריך ליתנם לגוי במתנה עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט. ז) ואומ' הר"ר מנחם ממל'יאון דהכי יש לישב תוך שלשים יבער חמירא ודוקא משום דאין דעתו לחזור קודם הפסח אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח אפילו תוך ל' נמי לא. אבל לא קאי כלל אקודם ל' אין זקוק לבערה דהוה משמע דוקא משום דאין דעתו קודם הפסח לחזו' אבל אם דעתו קוד' הפסח לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער. וזה אינו דאדרבה אם דעתו לחזור קודם הפסח אפילו תוך שלשים אין זקוק לבער כדפרישית. ודעתו לחזור דקאמר תלמודא דקודם שלשים נמי זקוק לבער. לאו אקודם פסח קאי אלא אתוך פסח קאי והכי קאמר הפייט קודם שלשים יום אינו זקוק לבערה בכל עניין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח אך שלא יהא דעתו לחזור תוך הפסח. תוך ל' יום יבער חמירא אם אין דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו הלכות חיוב פסח דדורשין הלכות פסח וכו' וכל שכן אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך שלשים נמי לא יבער. את זה מוסיף הר"ר מנחם ממלי'און לפירוש הר"ף.
